מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(טו) מכאן אפשר להבין, כי רק אמונה שלמה בקדוש ברוך הוא יכולה להנחות את האדם לעסוק בתורה ולקיים מצוות באופן שיזכה להארה, יחוש את "המאור שבתורה" והשפעתו הברוכה על טעם החיים. בדרך זו האדם גורם לכך, שכל יום אצלו יהא מלא אור "כי קדושת האמונה מזככת את העיניים של האדם שתהנינה מאורו יתברך, עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב". לעומת זאת, מחוסרי האמונה או אלו שאמונתם מעורערת, לא רק שאינם זוכים מלימוד התורה וקיום המצוות, אלא יוצאים אף ניזוקים ואור יום נהפך עליהם לחושך. אלו נעשים חסרי אונים, בדומה לעטלפים שאינם מסוגלים לפעול באור אלא רק בחשכה. ועל כך נאמר" הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור".
(טז) האמור לעיל מסביר את הכתוב במסכת תענית דף ז': "כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשיית לו סם חיים וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשיית לו סם מות". עם זאת, מתעורר הקושי הבא: מצד אחד באים חז"ל ומורים, שעל האדם לעסוק תמיד בלימוד תורה אפילו שאינו לשמה ומתוך שלא לשמה - יבוא לשמה. ומצד שני ישנה דרישה להבחנה ברורה בין לימוד "לשמה" שמוליך לאור לבין לימוד "שלא לשמה" שמוליך לחושך ואין הבטחה שלימוד תורה "שלא לשמה" יכול להפוך ללימוד תורה "לשמה". המענה לכך הוא, שיש להבחין בין מצב שבו העוסק בתורה ובקיום המצוות עושה כן מכיוון שהוא מאמין בשכר ועונש ומחפש יתרון לעצמו באופן, שאם ילמד יינצל מעונש ואולי אף יקבל שכר, קרי "משתף הנאתו ותועלתו עצמו". אולם, גם כך ייתכן שיש לו בכל זאת כוונה לעשות "נחת רוח ליוצרו". מכאן שיש ליצור הבחנה בין הצירוף של לימוד תורה שלא לשמה יחד עם הכוונה לגרום נחת רוח לבורא, שעליו נאמר "המאור שבה מחזירו למוטב, ובא לשמה" לבין מצב שבו האדם עוסק בלימוד תורה, לא מפני שהוא מאמין בגישת השכר ובעונש וסבור שכדאי לו להתאמץ מאד בשל כך ולהגיע לשכר, אלא מפני שמצא כי הלימוד סתם מוצא בעיניו וכל עיסוקו בתורה הינו בבחינת "רק לשם הנאתו עצמו מתייגע". במקרה האחרון ישנה זילות של לימוד התורה ואיבוד התכלית. על כך האדם נענש והתורה נעשיית עבורו לכמו "סם מוות". ניתן לפרש זאת כך: מצד האדם מחפש דרך לימוד התורה הנאה לעצמו בלבד, אך מרגיש תסכול הולך וגובר עקב אי יכולתו להתגבר על הספיקות וחוסר האמונה שבו. ולכן, הלימוד הופך להיות מקור של עינוי נפש, במובן של התלבטות, איבוד הכיוון, ותחושת ריקנות פנימית שמתעצמת ומכרסמת בתוכו.
(יז) לפיכך, מי שרוצה לקבל עונג מלימוד תורה ומקיום מצוות, חייב קודם כל להיות בעל אמונה שלמה בבורא ולהאמין בגישת השכר ועונש, כלומר, האל בוחן את האדם על כוונותיו ומעשיו וגומל לו כגמולו, כמו שאמרו חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" ועל ידי כך האמונה תמשיך ותתחזק והאדם יזכה לטובות רבות, כמו שנאמר: "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך" (משלי, ג', ה'). מכאן, שהעצה הטובה היא, שאם בתחילה אדם בא עם אמונה, אפילו שאינה שלמה, ועוסק בלימוד התורה ובקיום המצוות מתוך כוונה גדולה לחזק את האמונה שבו, כי אז מעצם רצונו זה הוא יזכה להינות מפעולותיו כאילו בא "לשמה" - כדברי חז"ל " צדיק באמונתו יחיה" (מסכת מכות, כ"ד). לחיזוק הדברים כאן, ניתן להסתמך על כתוב בתלמוד: "ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו, ריבונו של עולם, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב את ידך" (מסכת בבא בתרא דף ט"ז ע"א) ופירש רש"י: בראת צדיקים שמונחים על ידי היצר הטוב ובראת רשעים שמונחים על ידי היצר הרע, אך אף אחד מהם אינו נסתר ממך ואינו יכול להינצל מפניך, כי מי יכול לעכב אותך מלשפוט כל אדם כגמולו? כלומר, איוב מתלונן על כך, שהכל נתון באופן מוחלט בידי הבורא ואין לאדם די הזדמנות מספקת כדי לתקן את מעשיו ואולי אף להינצל ממשפט שיש בו ענישה על חטאים. התשובה לכך היא, שגם אם הכל נתון בידי הבורא והוא שגוזר את הדין - מכיוון שהבורא רוצה להיטיב לכל הנבראים, הוא ברא לכל מה שאינו טוב "תבלין" שיעמוד כנגדו וירפא אותו. למשל, מול היצר הרע שמצוי אצל הרשעים ברא את התורה כמזור שמסייע להם לעסוק בלימוד מקודש ובכך בטל "הרהורי עבירה". רוצה לומר, הבורא אינו ממהר לשפוט את האדם ולהענישו אלא מספק לו דרך והזדמנות לתקן את מעשיו. לכן, מי שאמונתו מעורערת אך רוצה ומוכן להשקיע זמן ומאמץ כדי לחזקה וגם להסב נחת רוח ליוצרו, הבורא מזמן לו את התורה, מאפשר לו להגיע ללימוד "לשמה" להתברך ממנה ולזכות לקבל לעצמו מ-"סגולת המאור" שבה.
